<h1>ספר הבתים הלכ' ברכות שער שלושה עשר ס"א</h1>
<h2>דף נד.</h2>
הרואה מקום שנעשו בו נסים לאבותינו כגון ים סוף ומעברות הירדן מברך ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, וכן הרואה מעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש (ובית) [בבית] חורון ואבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה (משה) מלחמה בעמלק ואשתו של לוט וחומת יריחו שנבלעה במקומה על כלם צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום. וכן הרואה מקום שנעשה בו נס לרבים, אבל מקום שנעשה בו נס ליחיד הוא צריך לברך ואין אחרים מברכין. נסחת רב אחא גאון והר"ם והרי"ף על נס יחיד הוא ובנו ובן בנו צריכין לברך, הוא מברך שעשה לי נס במקום הזה, ובנו ובן בנו מברכין ברוך שעשה נס לאבותי במקום הזה. יש מן הגדולים שכתב שאין היחיד מברך על נסו אלא בנס המפורסם כגון שינצל מן האריה שבא לטרפו וכגון שצמא למים ויצא לו מעין וכיוצא בזה שהוא אחד מן המופתים, אבל מי שבאו עליו ליסטים או גנבים וינצל מהן אינו מברך. ויראה לי שעל כל נס הוא מברך, שעיקר הברכה הוא להתעורר להודות אל השם שמשגיח במין האדם. כתב הראב"ד שמברך אדם על נס רבו. עוד כתב הראב"ד שכל הברכות שאין ראייתו להנאת עצמו רשות הם רצה מברך רצה אינו מברך. אבל הודאת הנס היא בארבעה שצריכין להודות, וכן על שמועה טובה שיש בה הנאת ממון חייב לברך שהוא כעין ברכת הארץ. והרואה מקום שנעשה בו נס לאבותינו פעם ראשונה חובה מכאן ואילך רשות שאינה אלא להנאת ראיה. והודאה על אביו ועל רבו אין צריך מלכות.
